האתר החדש שלי

עברתי לאתר החדש - שם יפורסמו קטעי הבלוג ותכנים נוספים,
תודה שעקבתם והגבתם,
המשך צעידה נעימה -
"בשביל הקראטה".

זכינו להיפגע

מפגש פשוט עם אדם זר ברכבת, בערבו של יום שנמשך כבר יותר מדי, הפתיע אותי בכך שהוא מילא אותי באנרגיות טובות ובנקודות למחשבה. הבחור היקר הגיע, והתחיל לדבר איתי על נושא שהיה משותף בינינו אותו הוא זיהה בזכות סמל כלשהו שהיה על חולצתי.

הוא חזר מביקור בעמותה שלו, שם הוא עוזר לנפגעי מלחמה. הוא נפגע מלחמה בעצמו, אבל רוחו נראתה חזקה מכל אדם בריא שפגשתי. אולי אפילו, וכנראה שכך הדבר, בזכות פגיעתו.

~--~--~--~--~--~--~--~--~--~

מסוכן להיכנס לעולם הקראטה. מראש אתה יודע שאם תיכנס אליו, תספוג כמה פציעות בעתיד: אולי תיפגע בקרב, ואולי תפגע בעצמך בדרך נפוצה אחרת כלשהי במהלך אימון שגרתי. פעמים רבות בדיוק בגלל זה אנחנו לא מתקרבים לעולם הזה. אבל למה לא ללכת על זה דווקא בגלל הסיכוי להיפגע? למה לא, רחמנא ליצלן, לקוות להיפגע?

השאלה האבסורדית הזו עלתה במוחי לא פעם. כי ראיתי כמה פגיעה יכולה להפוך אותך לאור לגויים, ולמורה דרך לנפגעים אחרים.

אז אולי לא נרדוף אחר ההזדמנויות להרוס את עצמינו, ואולי לא נשאף להיות קטועי גפיים. בואו בכל זאת נישאר שפויים. 

אבל להפוך את חסרוננו ליתרוננו,

את מכאובנו לתרופתנו, 

ואת מקור הפגיעה למקור העוצמה - לזה כן נוכל.

מוקדש לשרווד

תואר ראשון

"כמה עוצמה הייתה יכולה להיות לי אם הייתי שם, במקום ההוא, בתפקיד הזה... כי משם - הייתי יכול לשנות את העולם!".  רובנו אמרנו לעצמנו את המשפט הזה לא פעם. ועצם המחשבה על כך הייתה מזרימה בנו אנרגיות אחרות, של עשייה, של פעלתנות, של עילוי אפילו. רק לומר את הטייטל הנכסף הזה בצמוד לשם שלנו עשה לנו יותר שרירים בידיים.

כשנערכים מחנות-אימונים בין-לאומיים, ומגיע אשף הקראטה התורן ששמו הולך לפניו – היו הציפיות שלנו המתאמנים ממנו בשמיים. בדיוק בגלל זה, ברוב הפעמים, האימונים שהוא העניק לא עלו על ציפיותינו, ויצאנו מאוכזבים. לעומת זאת, כשבאותו המחנה היה מגיע מאמן צעיר שקיבל את הבמה כדי להיכנס ל"ברנז'ה" – בגלל מעמדו הנמוך היינו יוצאים נלהבים מאימון איתו, דווקא עם ה"חדש" הזה שלא ציפינו ממנו...

אל תחכה להיות במקום הגבוה הזה, הנכסף הזה; אל תחכה לקבל את התואר. עשה כעת, ממקומך בהווה. תתפלא לגלות שהעוצמה של מעשיך, למרות ששאפת לממש אותם רק כשתהיה "שם גבוה למעלה" – שמה את כל אנשי החזון בכיס הקטן.

                                                               

                                                          מוקדש למורן

עייפות טובה

איפה השיא? כמה תוכל עוד לדרוש מעצמך באימון? מתי הגיע הזמן להפסיק לדחוק בגופך? עוד מכה ועוד ניתור, עוד מיקוד של כל אנרגיית השרירים שלך בתנועה בודדת בפיצוץ אדיר! איך נדע אם זה בסדר לעייף את עצמנו ככה?

ישנם שני סוגי עייפות: כזו במובן הרע, הנגרמת כתוצאה מאובדן אנרגיות שאין לצידו תמורה ערכית עבורנו; וכזו חיובית - שגורמת לנו לחוש מנצחים גם כשאנחנו באפיסת כוחות. המקום בו אנו מצליחים לא לפחד מעייפות, ולא להרתע מעבודה קשה - זהו גן העדן הפרטי שלנו. זהו המקום בו חוקי העייפות פועלים הפוך: ככל שאתה עושה בו יותר - כך אתה מתמלא ברצון להמשיך. 


כעת רק נותר לתהות - היכן הוא עבורך?

עפיפונים מתרוממים נגד הרוח, לא איתה יחד

                                               וינסטון צ'רצ'יל

חלוקת עושר

אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא שאחרי אחת ההופעות בפני קהל שעשינו במועדון - ניגשה אליי גברת מבוגרת, שמכירה אותי מאז ימי החיתולים שלי, ואמרה לי: "ריגשת אותי. זה היה נפלא!". אני זוכר שהוחמאתי, אבל באותו הזמן גם חשבתי: 'מה כבר עשיתי? בסה"כ תרגיל שאני עושה בכל אימון רגיל'. 

אם נוציא מכלל אפשרות שהגברת בסה"כ התרגשה מזה שאני כבר בלי חיתול, היה שם מקרה קלאסי של הענקת ערך. דבר-מה שביכולותינו לגבשו כמעט בין-רגע, ושעבור מישהו הוא יכול להיות משמעותי, לפחות ברגע מסוים. 

רובנו בורכנו במשהו. אבל עם השנים פיתחנו מסוגלות גבוהה מאוד להדחיקו. כי עמוס בעבודה, כי ההתחייבויות האישיות דוחקות, כי-הלימודים-כי-הצבא-כי-הביטוח-הלאומי. לא מספיק מאיתנו יוצא החוצה.

רבים מאיתנו צריכים לצפות בחיוך של ילד במועדון-קהילתי של אוכולסיית קשיי-יום, כדי  להבין באיזו פשטות, בלי לשעבד את חיינו או את ממוננו, העושר שלנו יכול לצאת לאחרים.

לחיות בשאלה

רובנו חווינו רגע של הארה כלשהי. רגע שבו, כמו בסרטים המצוירים, נדלקת נורה מעל ראשנו וצץ לו, כביכול משומקום - פתרון לשאלה שהטרידה את מנוחתנו:

איך לקדם את הפרויקט הענק הזה במשרד?

איך לומר לאדם קרוב משהו שהוא לא בהכרח יאהב לשמוע?

מה עליי לעשות שונה כדי להצליח להרוויח יותר זמן ביום?

או: מה יעזור לנו להביא את הקראטה שלנו לאיכויות גבוהות יותר?

המשותף לכל אלו הוא שהם דורשים השראה. עלינו להבין, שיש לנו את הכוח התת-הכרתי להתמודד עם בעיות מורכבות משאנחנו חושבים. כדי להשתמש בכוח הנסתר הזה, עלינו לחיות בשאלה. משמע - להגדיר היטב את השאלה שבתשובה לה אנו מעוניינים. ואז לנוח.

     -         לנוח??

     -         כן.

הלא מהי השראה אם לא אירוע חיצוני שעורר בי משהו שכבר היה קיים בתוכי?! התשובה הייתה כבר נחלתי הבלתי-מודעת, רק לא ידעתי איך לשלוף אותה.

השאלה, ואז המנוחה, מפעילות בנו את המנגנון שמרוב עשייה יומיומית ומרדף אחרי שלמות - שוכח להתעורר כל יום מחדש.

פיקוד העורף

ילד חדש הגיע להתאמן.

לא נשתמש בתוויות מפאת העקרונות החינוכיים, אבל הוא הופך את חייו של המאמן, כל מאמן שיגיע, לקשים פי שלוש. הוא הפך להיות הילד המורגש ביותר באימון, שלא פעם גם חצה את הגבולות המותרים של התנהגות אלימה. זהו ילד שהביא עמו את הצורך בהגדרה חדשה למושג "סבלנות".

והוא גם מביא עמו את ההזדמנות לבחון את עצמנו:

האם אנחנו "מים", או שמא אנחנו "סלע"?

אנחנו מצוידים בדרך תגובה למצבים אותה טיפחנו במהלך השנים. חלקנו טובים מאוד בלהיות עקשנים, איתנים בדעתנו, קשי-עורף. לעיתים זה מסייע להכתיב דרך ולממש יעדים, ולעיתים זה רק יוצר חיכוכים שאין צורך לפתחם מלכתחילה.

חלקנו מעדיפים את תכונות המים, ויוצרים לעצמם את הדרך בעזרת המכשולים. ממש כמו נהר, אלו סוללים את שבילם בפיתולים לנקודת היעד שלהם, כאילו באומרם "תודה רבה" לכל המכשולים שבדרך, המסייעים להם לבנות נכון את התקדמותם בחיים. הם יסכימו להתגמש ולהתעלם לעיתים מאמירות פוגעניות, תוך מתן פתרון ארוך טווח ועוצמתי יותר לבעיה העכשווית.

הילד הזה, העובד הסורר, הבוס או הקולגה הטורדניים, או השכן המעצבן שיכנסו לחיינו - הם אלו שיביאו איתם את השאלה הזו אלינו, ובתקווה - גם את התשובה.

נוף ילדותי

ילדה בת 5 מציירת בגן ציור.

הגננת באה ושואלת:

-         מה את מציירת?

-         אני מציירת את אלוהים.

-         אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה.

-         אה ... אז תיכף כולם ידעו !

כשהדרך הנכונה לנו

מתנגשת יותר מדי פעמים

עם הסביבה הזרה לנו; 

וכשקרב מסוים נראה בלתי אפשרי -

זה הזמן לגייס את ראיית העולם

שהייתה לנו כילדים.

הבחירה בדרך הקשה

אנחנו שניים,

שניים בנו.

בכל רגע נתון אתה מורכב משתי זהויות:

האחת תבחר בדרך אחת, האחרת בשנייה.

יש להן עדיפויות שונות. יש להן בחירות שונות.

האחת יודעת ויוזמת; השנייה מגיבה לסביבתך.

האחת ממלאת אותך; השנייה תבקש להתישך.

באחת תמצא את טעם החיים; בשנייה - את ההליכה בדרך שזרה למבוקשך.

הבעיטה הנוחה לביצוע עשויה אף להיראות טוב - אך תהיה חסרת תועלת בזירת הקרב.

שתי זהויות בך; 

ברגע שבחרת בדרך הקלה - דע כי זהותך השנייה תפסה פיקוד.

בלהט הרגע

שנינו התקדמנו לאותו הכיוון. הוא במכוניתו ואני ברגל. הוא חלף על פניי, ולא יכולתי שלא לחשוב: "למה הוא לא הציע לי להצטרף אליו? הרי הוא יודע שיעדנו זהה..."

מיד ראיתי באיזו קלות אני מתדרדר לַ"איחולים הלבביים" האלו שאנחנו מדקלמים היטב לעצמנו על מכרים שאכזבו אותנו בהתנהגותם.

***

הקרב התחיל בקידה המסורתית, ומיד עם מתן הסימן מהשופט הסתער אדום-השיער בשאגה ושחרר בעיטה שפגעה, שלא במתכוון ובאופן החורג מחוקי התחרות, במפשעתו של יריבו. הכעס והבושה שאחזו את הנפגע השתלטו על רוחו ותפסו הם את הפיקוד על המשך הקרב.

***

התנהגותנו בנויה ממעגלים שסופם ידוע מראש: רגש, שמוליד פעולה, שמולידה את תגובת הסביבה, שמלבה בחזרה את הרגש עוד יותר. כשזה מתחיל כך - זה כמעט אף פעם לא יקדם את מטרתנו, ולעיתים קרובות אף יצא משליטתנו.

תבוא נקי. תשבור את המעגל. יש לך את מנגינת החיים שלך - בטא אותה כל יום מחדש, ובחר לוותר על הריקוד לקול חלילם של אחרים.

אלוף בקרבות של אחרים

איך נראה קרב כשהמטרה היא מדליה? ואיך הוא ייראה כשהמטרה היא להציל את חייך? ומעניין אם יהיה הוא שונה אם חיי ילדיך או קרוביך תלויים בו.

הכוח שיֵצא ממך בתחרות איננו דומה כהוא זה למה שיתפרץ ממך כמי שמושיע את מי שבראייתך זקוק לעזרה. אתה עצמך מהווה תמריץ זניח אלפי מונים עבורך, מאשר אדם אהוב, בסיטואציה של מאבק לניצחון.

מטרות שונות - אנרגיות שונות. וכל האנרגיות הללו בתוכנו בכל זמן נתון.

ומה אם אומר שבכוחנו "לתכנת" את מוחנו למצב שבו מידת האנרגיות שיצאו מאיתנו כשאנחנו ניצבים בפני אתגר היא תמיד המקסימלית? האם הייתם מעזים לבחור בחיים כאלו?...

זה לא אתה, זה אני

באחד מהשיעורים שהעביר המאמן הבכיר הוא לימד עיקרון שהיה מוכר לי כבר משיעוריו הקודמים. מוחי לא יכול היה להימנע מאנחה עייפה של "הנה שוב אותו המידע, ואולי גם אפילו אותה הבדיחה שהוא מצרף להדרכה הזו". אבל אז - פתאום חולפת בגופי תחושה קלילה של תובנה טהורה, שמתחילה מהראש למעלה וזורמת מטה עד הבטן; מסתבר שזה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע, ובדיוק עכשיו.

פעמים רבות אנחנו מוזנים במידע שאין לנו מה לעשות איתו. דברי חכמה שאין שני להם יכולים להישמע בסביבתנו ולזכות לאפס תשומת לב (ואף לבוז קל, כאמור), אם עיתוי מסירתם לנו לא נכון עבורנו. אבל לפעמים התזמון עצמו יכול להפוך מידע יבש ואפרורי לפנינה שתאיר לנו את תקופת חיינו הקרובה.

הרגע שבו אנו מרגישים שהבנו משהו חדש - זה בדיוק הרגע שבו הסביבה שלנו ניסחה באופן ברור מה שכבר היה קודם בתוכנו באופן מופשט ולא מוגדר.

מה שנרצה כבר קיים בתוכנו. האם נדע איך להוציאו לאור?

זמן לזכור, זמן לשכוח

"יודע מה הבעיה האמיתית?" שאל אותי הגרוש עם הילדה באמצע שיחה בשעות הקטנות, בעומדו לגלות לי את הסוד, בראייתו, לזוגיות טובה (...).

"שאנחנו מתייגים דברים. וברגע שאנחנו מתייגים אותם, ונותנים להם שם - לעולם יותר לא נצליח ליהנות מהם".

ממש לא היה ברור לי איך זה מתלבש על זוגיות. הוא נתן דוגמא מעולם הקראטה (הוא מאמן בעצמו), ותיאר איך ילד מתפעל מתצוגה יפה של תרגיל או של תנועה מרהיבה חדשה. אבל ברגע שמלמדים אותו לבצע את התרגיל, ומכנים את התרגיל הזה בשם - הילד כבר יבצע אותו אוטומטית ולא יתפעל מפאר היצירה. "גם מהשמים ומהירח הילדים מתפעלים בהתחלה, עד שאנחנו המבוגרים נותנים להם שמות, ובזאת מעקרים אותם מייחודיותם הקיומית", הבהיר בסוף.

"מה האופציה?" שאלתי, מתוך ידיעה שאנחנו הרי חייבים לתייג דברים, כך מוחנו פועל !

"פשוט להיות שם. אל תיתן לזה שם, ותשכח את השם שאתה מכיר לזה;

"כשתצליח לראות את הרגע כמו שהוא, מבלי להשליך את ניסיונך הקודם עליו - כבר תראה שהאוכל שלה יותר טעים לך...".

מוקדש לריקי.

"צלצול ההשכמה החזק בעולם"

האגרוף היכה בו מבלי שהוא הבין מאיפה זה הגיע לו, וסלל את הדרך למכה הבאה, שסיימה את הקרב. רגע אחד הוא שלט לגמרי במתרחש, וברגע השני המצב התהפך: הפתעה גמורה, שהובילה לאיבוד ריכוז, איבוד שיווי משקל - ואז למצב חדש לגמרי: סוף הקרב. לרעתו.

מהו מקור ההפתעה? שהרי אם נדע לטפל בה משורשיה - נוכל להימנע ממנה לגמרי.

התשובה היא: התפישה שלנו. לולא היה בטוח שהוא שולט במתרחש - האגרוף לא היה מפתיע אותו מלכתחילה.

הפתעות שליליות והפסדים מתרחשים כאשר אנו מתווכחים עם המציאות, במקום לחוות אותה כמו שהיא. אנו מתווכחים עמה, כי לתפישתנו הדברים אמורים להתקיים בדרך מסוימת.

איך יראו המצבים בחיינו לו היינו נקיים מתפישות קודמות? איך ילדים, שהם נעדרי תפישות - מקבלים חוויות שליליות? ומה יש בהשתחררות מתפישות אלו כדי לחזק ולהגדיל עשרות מונים את יכולותינו להתמודד עם אתגרי היומיום?

קישור לסרטון הרשומה - כל המוצא את הקשר יבוא על שכרו.
**לחץ כאן**

                          מוקדש לסיימון J

הכאב הרע, הכאב הטוב

ספיגת מכה מיריבך - סביר שתהדוף אותך לאחור. מכאן, אתה יכול לשמר את זיכרון הכאב ולפתח פחד; ואתה יכול להניח למה שקרה כרגע ולהיזכר למה אתה בכלל כאן, ומה ברצונך להשיג.

אבל מה שעוד אפשר, הוא לשלב בין שניהם: להיזכר בכאב, להעמיק בו, ולגייסו להמשך הדרך. כי הכאב יכול להיות הדלק העוצמתי ביותר להגשמת כל חלומותיך.

לעיתים קרובות כשאנו חווים כאב אישי, מתחשק לנו לשבור כלים, לפתוח בריצה, להכות במשהו. זו האנרגיה שאצורה ועצורה בנו! למה לעצור אותה מלהתפרץ?

נדרשת לנו בהירות, אף במידה מינימלית, לגבי שאיפת צמיחה בחיינו, לטובתה נגייס את הכאב הזה. מה אנו רוצים להיות? כוכבים על במה? מנהיגי קהילה? מייסדי שיטה כלשהי? לא תהיה דרך מהירה יותר להגיע לשם, מאשר להשתמש בכאב כדי למצות את עוצמתנו.

לא להתעלם ממנו - להכיר בו.

לא לתת לו לדעוך - לשלוט בו.

לא לוותר עליו - לתת לו תפקיד מרכזי בדרך שבחרנו ללכת בה.

                                      מוקדש לרינת.

רואה לך בכתפיים

הסתכלתי יחד עם חבר טוב על שלט פרסום חוצות ובו תמונה של מתאמנת לא מוכרת בקראטה, עטורה בחגורה שחורה, ומבצעת בעיטה גבוהה ויחסית מסובכת. אהבתי את הביצוע שראיתי והתפעלתי מאוד. החבר העיר: "איך אתה יכול לדעת שלא הלבישו אותה בחגורה שחורה רק לצורך הצילום?"

חשבתי לרגע על השאלה הלא-קיומית-אך-מעניינת של החבר. ניתחתי את התמונה. לקחתי לי בדיוק שנייה אחת להסתכל על דבר אחד בלבד שייתן לי את התשובה: חגורת הכתפיים של המתאמנת. ברמות מקצועיות נמוכות מושם דגש רב של המתאמן, באופן לא מודע, על אזור הצוואר וחגורת הכתפיים, וניתן להבחין בבירור במתח מיותר שם. ברמות הגבוהות, ניתן לראות מתאמן ששועט קדימה ומסוגל לרכז את המתח בגוף רק בקצה הגפיים, מה שיהפוך את המכה ליעילה באמת. וזה מה שראיתי בתמונה.

זה מיושם בכל מקום: הימים הראשונים במשרד חדש, היכרות טרייה עם אדם שחשוב לנו להרשים, ובגדול תקופות של ציפיות גדולות של עצמנו מעצמנו - כל אלו נרשמים לנו בכתפיים ובצוואר. ניתן "לקרוא" את רמות המתח הללו באמצעות המודעות שלנו לאזור זה. אם ניקח את זה לכיוון החיובי - באיזו עשייה יומיומית/שבועית/חודשית שלנו אנחנו יכולים לעצור לרגע ולהבחין בכך שגופנו רפוי ומשוחרר? ושעל אף הרפיון - ההצלחה היא חלקנו? שם עלינו להקפיד להימצא.

הקיים, הנעלם, וזה שעתיד להיות

אימון קראטה כולל שלושה מרכיבים: תרגילי בסיס (קיהון), תרגילי תבנית (קאטה), וקרב. מבין אלו - השניים הראשונים הם תרגול של היחיד לבדו, "מול יריב דמיוני".

איך מתאמנים ללא יריב? כיצד אפשר לממש קראטה, המיועד לאתגרים מול תוקף, כשהתוקף איננו שם?

שם או לא שם - זה לא משנה. הרבה פעמים בחיינו אנחנו לא נראה מולנו את המטרה. האם נחדול מן הדרך?

כששאלו את אדיסון ממציא הנורה איך זה שאחרי אלפי ניסיונות הוא עדיין לא התייאש מלהגיע לתוצאות, הוא ענה: "זה לא שנכשלתי אלפי פעמים; הצלחתי לגלות אלפי דרכים איך לא להמציא נורה". 

הורידו עוגן

האגרוף לכשעצמו יכול להזיק.

בתוספת תנופה נכונה של הגוף - הוא יכריע קרב.

בתוספת תנופה שגויה של הגוף - נאבד אחיזה ונקריב עצמנו לשליטת היריב.

לא כל דבר שלדעתנו ממנף אותנו - בהכרח יביא אותנו להצלחה. עלינו להכיר היטב את העוגנים שלנו, כדי לא להניפם ביחד עם ה"אגרוף" שלנו, יהא אשר יהיה.

אם יש בי דחף עז לפיסול, ואני מקריב אותו שוב ושוב בתמורה לעוד זמן במשימות היום-יום הבלתי פוסקות - עליי להבין שהנפתי עוגן, ושיציאתי מאיזון היא רק עניין של זמן.

התרופה לגמגום

במשך 3 שנים עמל הבכיר, המנוסה מאוד בתחומו, כדי ללמוד דרכיו של מאמן דגול ממנו. בכל רגע בתקופה זו, הרגיש חוסר יכולת משווע לבצע תנועה אחת נכונה. לא משנה כמה היה מתאמץ - שפת הקראטה שלו הייתה כגמגום של ילד בהרצאה לכיתתו.

שאלתיו אם התייאש - ענה שפעמים רבות כמעט נשבר; תהיתי על עוצמת הקושי - ועיניו הביטו בי כנזכרות בכאב; כל גופו דיבר את החוויה כירא מעומק התסכול.

"יום אחד פתאום התחברו הדברים; הבנתי את מהותן של הערותיו", הסביר. ומאז הוא התמלא בעוצמה, מטפח באדיקות את שיטת המורה, ומעבירה לכל מי שבראייתו בשל לקבלה.

ה"גמגום" שלנו מופיע בהמון צורות. לרוב הוא "מתזכר" אותנו במצבים בהם איננו לגמרי בטוחים (לפעמים אף ברמה בלתי מודעת) שמה שאנחנו עושים בחיים כרגע נכון עבורנו. לכן אנחנו נתקלים בבעיות בתקשורת עם עמיתים לעבודה, מתקשים להגיע לתוצאות משביעות רצון בלימודים, או אולי אפילו שנתנו מוטרדת. זה גמגום. פתרונו הוא אחד: דע לתאר בפירוט את שמחכה לך בסוף הדרך המסוימת בה אתה הולך. רק כך תוכל לגייס את כל משאביך לטובת "שטף הדיבור".

העתיד מאחוריך

צעד אחר צעד, אנחנו מתקדמים בצעדת החיים. ברור לכולנו שלא נוכל לראות את סוף המסלול אם לא נעזוב את נקודת ההתחלה; אם לא נניח את העבר מאחורינו.

אבל בניגוד לדעה שנשמעה בפניי לא פעם - אין הכרח להניח לעברך כדי להמשיך הלאה. ויותר מכך - ההכרח הוא להמשיך ולשאתו.

מתאמן הקראטה נמדד על מה שהוא מביא לעולם בשלוש הרמות השונות - הגופנית, המחשבתית והרוחנית. בשלוש רמות אלו - כל הזמנים אחד הם. ההתנערות מהעבר כמוה כויתור על קרון המקשר בין שאר קרונות רכבת.

בטיולי הטבע, אני נוטה להעדיף מסלולים מעגליים: זה מזכיר לנו כמה חשובה יכולה להיות עבורנו נקודת ההתחלה.

מוקדש לענת.

עבודת שורשים

כמה שגדולה בצעירותנו התשוקה ללמוד טכניקות חדשות ומלהיבות, בהן נוכל גם להתגאות בפני עצמינו על שביצענו אותן - ככה גדלה בבגרותנו ההבנה שאת הערך האמיתי והחזק ביותר קיבלנו למעשה מתרגול היסודות. התובנות החשובות באומנות (באשר היא) מגיעות דווקא מביצוען של התנועות הראשונות שלמדת.

חבר יקר שיתף אותי בדרכו להתמודד עם אתגרים מורכבים: הוא פשוט מתחיל מהתחלה. חוזר למה שהוא אוהב לעשות כבר שנים, ומקדיש לו שעה-שעתיים. כשאתה בהתחלה, אתה מאפשר לעצמך לעסוק בעשייה שכמעט אינה דורשת ממך מחשבה. היא הטבע שלך, ורק אתה יודע לזהות את זה. לא מפתיע בכלל שדווקא במקום כזה, אם איפשרת לעצמך לשהות בו מספיק - צלילות המחשבה והתחושה הטובה מגיחות כמו שמש מבעד לעננים. 

מוקדש לגיל, בתודה.

הבחירה החופשית

"דרך הלחימה אף-פעם אינה מבוססת על בחירה אישית או על העדפות, אלא על שינויים רגעיים מתמידים"

ברוס לי

מדי כמה אימונים, כשלומדים תנועה חדשה, מעז לו תלמיד אחד לרטון ולציין, ש"אבל זה לא נוח ככה, אי אפשר לעשות את זה ככה?".

"לא", אני עונה בקרירות, למרות שבתוכי אני כמעט משועשע.

אבל באותו הרגע אני חי את הספק הזה. מה גרם לו לשאול את השאלה הלכאורה-מגוחכת הזו? האם לסכם זאת בפינוק? או שיש פה משהו שבאמת שווה להתייחס אליו קצת אחרת?

אומרים שבדרגות זוטרות באומנות הלחימה - הטכניקה מאוד חשובה; וכשאתה מתבגר ומתקדם - הטכניקה מפנה מקומה לתחושת הטבעיות של הגוף שלך. אז האם שאלתו של הילדון הזה מצביעה על תכונות הבוגרות לגילו בכמה עשורים? האם הוא כבר בשל ללימוד מסוג אחר?

רעיון נחמד, אבל אני סבור שלא. לפני שנגיע לרמת שליטה במה שאנו עושים כיום - אין מקום לבחירה חופשית. אל ננצל את זכותנו בטרם עת. אנו רשאים לבחור לעצמנו את הדרך בכל זמן, אך עלינו לעשות זאת ממקום של עוצמה, ולא ממקום רפה; שמא זכותנו לבחור תינעץ כמקל בגלגלי מרכבתנו.

כשאגו ומודעות נפגשים

סוּּפּר לי היום על אצן, שכיום עומד מול קהל ומרצה להם על כך שהחליט לפרוש באמצע מרוץ לו התכונן שבועות וכנראה גם חודשים.

תהיתי - מה יש לאדם להתגאות על שעצר באמצע מרוץ, כשכל סביבתו הקרובה יודעת שהוא משתתף בו, ושלבטח תשאל אותו בסופו: "נו איך היה"?

גישתי התהפכה כאשר הובהרה לי החשיבות של הכרת גבולות גופך. חלק קריטי מעיסוקך בספורט הישגי הוא לדעת להבדיל מתי מה שאתה עושה טוב לגוף שלך, ומתי הוא טוב ל"רזומה" שלך. ובמקרה הזה, האצן כנראה חש שהגיע לקצה גבול יכולתו באותה העת, ושמכאן המצב כבר יכול להדרדר.

כאשר החלטנו לצאת לדרך מסוימת, ובכוונה גם להתמיד בה - עלינו לזכור שהדרך חשובה מהתוצאה. אם נחשוב במונחי הצלחה וכישלון בלבד, נתפתה פעמים רבות להעמיד את גופנו ונפשנו בסיכונים רבים מדי.

הצלחה נמדדת בכמה אתה חי את הדרך, ולא יעזור לך שתמות על קו הסיום. ועל כן זוהי דרך : קראטה-דו.

                            מוקדש לנעם, בתודה.

מתרכז בידית ההילוכים

אגרוף קדימה;

בעיטה לאחור;

ושוב אגרוף קדימה.

בזמן שהעיניים מתפקסות על מטרה בכיוון ההפוך, לגוף קל מאוד לצאת משיווי משקל. על אחת כמה וכמה כשמדובר במספר כיוונים שונים.

כשאנו  שואפים לשפר את שיווי המשקל, הדבר הנכון לעשות הוא לא להתרכז בשיפור שיווי המשקל; תתרכז בפגיעה, תתרכז בדיוק, אבל אל תנסה לא ליפול.

כי הדבר משתווה להתרכזות בידית ההילוכים כשאתה בנהיגה בכביש מהיר.

לפעמים תשומת הלב רק מקלקלת; עלינו להכיר בכך שאפשר ששיפור תחום בחיינו יקרה מעצמו ומהר יותר כשלא נמקד בו את תשומת הלב.