יום שישי, 31 בדצמבר 2010

להישאר במקום כדי להתקדם



 "לו היו לי שמונה שעות לכרות עץ,
הייתי מקדיש שש מהן להשחזת הגרזן"
   אברהם לינקולן



לעיתים קרובות יש בנו דחף לשעוט קדימה. להתקדם ולפרוץ גבולות. להוכיח דבר-מה, ולראות איך יגיבו כולם. ולא פלא שכך הדבר: חינוך למצוינות הוא אחד מאושיות חייהם של רבים מאיתנו. חלק מהמודלים לחיקוי שלנו, מעולם העסקים, מעולם ההשכלה, הספורט, וכל תחום עניין שהוא, התקדמו קדימה באופן מרשים במהלך השנים. וכשחוו קשיים, נדמה כי התעקשותם להמשיך במסלולם ולפעמים גם לשבור חומות למען זה, היא הסיבה להצלחתם.  

עולם הקראטה עוזר לנו לראות את הדברים גם קצת אחרת. הכיוון קדימה איננו הכיוון היחיד להצלחה. ההתמקדות במה שיש לפנינו, ובמה שעוד יש לנו ללמוד, עלולה לפעמים להיות בעוכרנו. במקום זאת, הקראטה מציע להעמיק את הקיים, לחזור לבסיס, ליסודות.

זו איננה תפישה פשוטה. שהרי אנו קושרים את התקדמותנו והתפתחותנו באופן בלתי נמנע עם טכניקות חדשות שנרכוש, קאטות גבוהות שנלמד, וקרבות חדשים שננצח. משהו בלחזור ליסודות עשוי להרגיש לנו כדריכה במקום.

אך לא כך הדבר. קראטה-קה לעולם לא ימדד בראש ובראשונה על ידיעה נרחבת. אמנם זהו מרכיב בלתי נפרד מההערכה שירכשו לו, אבל סגולות הקראטה לא נוצרו ממקום זה, ולכן לא שם מונח הדגש. הדגש, אם כן, מושם על המידה בה אתה מצליח לנצח שוב ושוב את ביצועיך שלך.

ההתמקדות הזו בעצמך והשקטת ה"רעשים" החיצוניים לך היא קריטית להתקדמותך בדרך הקראטה. על כל אחד מאיתנו להכיר את הכלים שבכוחם לסייע לנו להכיר את עצמנו, ולהבדיל את עצמנו מהסביבה. כלים אלו יעזרו לנו להפנות פחות תשומת לב לריצוי הסביבה ולתחרות עמה, ויותר תשומת לב לטבע שלנו. לאיכות שלנו, זו המזוקקת מהשפעות זרות והיא שלנו באופן טהור. ואיתה לעבוד.

העבודה מהמקום הטהור הזה לא דומה בכלל לעבודה ממקום שאיננו טהור, מקום שמושפע מהרצון להתעלות על סביבתנו, למשל. כבר נאמר כי כשאדם שקרן ונרגז, המופעל מקנאה ומיֶצר נקמנות, מבצע קאטה, חולשותיו נחשפות. עין מיומנת תבחין ברמאותו, ובהיעדר הטוהר שבכוונותיו. להבדיל, במתאמן המגיע לקאטה נקי ממטענים, וממוקד בָזכות לחבור שוב להיכלים העליונים של עצמו, גם עין בלתי מיומנת תסתקרן ותבהה.

גם ההתפעלות מקראטה-קה היא באופן מסוים שונה כאשר מדובר בביצוע טכניקה מורכבת, וכאשר מדובר באיכות מעולה של ביצוע. אם ניקח דוגמא מעולם המוסיקה, כשאנו צופים בזמר נערץ מבצע שיר חדש ומלהיב, אנו אוהבים את היצירה, מתחברים למילים ולמנגינה, ואולי אפילו חושבים "כמה מרגש שזה נוגע לחיי בדיוק בתקופה הזו". ואז מתחילים לשיר איתו ביחד. אבל כשמדובר באיכות ביצוע יוצאת דופן - רבים מאיתנו יימנעו מלהצטרף. ההעדפה להמשיך להקשיב וליהנות מאיך שזה נראה עליו, ולא עליי, היא שקובעת כי מדובר פה באיכות מעולה שאין דומה לה.

בקראטה לא תהיה לנו הזדמנות להגיע לרמה ראויה אם נכוון את החץ שלנו קדימה בלבד. אפילו למידה של טכניקת ה-צוקי (אגרוף) לבדה מכילה בתוכה כמות עצומה של הזדמנויות להגיע לאיכות עבודה שהיא עולם ומלואו. בתוך טכניקת האגרוף אפשר לראות הכל: את היציבות שלך, את העוצמה שלך, את היכולת שלך להרפות; את המיקוד שלך, את הדיוק שלך, ואת השילוב של תנועות ידיך זו עם זו; את היכרותך עם מקור הכוח של גופך, המוליד כל תנועה באשר היא; את שימושך בדימיון, ואת הבנתך את מהותה של תנועה; את יכולתך להפתיע, כמו גם את היותך מוכן להפתעות.

האם כל אלו כבר נחלתנו? 

יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

החיבור


"שכבתי באחו
עד שהשלווה המרגיעה
חדרה לעצמותי,
ואיחדה אותי
עם הפרות לוחכות העשב,
הירק הדומם,
העננים הנעים,
והציפורים העטות."
מיומנה של אליס ג'יימס (1892-1848)

למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?
אם טרם נשאלתם את השאלה הזו, צפו להישאל בקרוב. ולמי שישְאל, קודם כל הודו בלב מלא על שעשה עמכם את החסד הזה.
לכל מעשה בחיינו יש הסבר, המביא את הסיבה לעשייה. זו יכולה להיות סיבה שטחית, סיבה עמוקה, סיבה שקרית וכן הלאה. זו יכולה להיות גם סיבה טבעית מאוד, שדווקא אותה לא נצליח לתאר במילים.
רובנו פגשנו בקראטה שלא ביוזמתנו; מי מאיתנו שהתחיל להתאמן בגלל רצון ההורים, או בגלל שזה פשוט היה מקובל בשכבת גילנו, מבין למה הכוונה. מאוחר יותר זה פשוט התאים כי התקדמנו בסולם הדרגות, התחזקנו פיסית וזה מצא חן בעינינו, או שהודבקה לנו תווית של "קראטיסט" ו"מסוכן ללכת איתו מכות". כל אלו מדרבנים אותנו לדבוק במסגרת האימונים, כצורך חברתי.

אבל יש משהו נוסף.
הקראטה לא בא לחיינו רק כדי שיפחדו מאיתנו, ושיעריכו את התמדתנו. למעשה, כל סיבה שאנחנו יכולים לחשוב עליה, שבזכותה אנחנו חיים קראטה, והיא חיצונית לנו - צריכה להיבחן מחדש.
בבגרותו של הקראטה-קה, הגיע הזמן להפנות את העיניים פנימה, ולשאול שאלות החשובות להתפתחותנו: מה עובר עליי כשאני מתאמן? למה אני מרגיש טוב אחרי אימון? מה אני מרוויח בזכות הקראטה? ואיך אני תורם את חלקי למתאמנים שאיתי?
אחרי שלמדנו את הטכניקות הבסיסיות, וגופנו כבר "מדקלם" אותן ללא מחשבה, כדאי להתחיל להשתמש בחושים האחרים שלנו, מלבד החמישה המוכרים לנו. אינני יודע לתת להם שמות, אך אני יודע שהם מנוונים. הם אינם בשימוש בעולם המודרני. אבל בזכות הקראטה אנחנו מקבלים רמזים לקיומם. כשם שבאמצעות העיניים אנחנו חשים בצבעים ובצורות שמסביבנו, וכשם שבאמצעות האוזניים אנו חשים ברעשים שמסביבנו, כך אנו יכולים גם לחוש בהרמוניה. ובשלמות. ובעוצמה- שקטה. ובאנרגיה.
את כל אלו אנו לומדים להרגיש כאשר הקראטה שלנו עובר את השלב הטכני בביצוע, ואנו מוסיפים לו את הרוח שלנו. את התודעה שלנו. את הקיום שלנו. כשכל כולנו בתוך הקראטה, זו תחילתה של יצירה אמיתית וראויה.

כשאנו עוברים לתת תשומת לב לחיבור שבין החומר לרוח, שבין התנועות למחשבה, שבין הגוף לתודעה - אנו עדים לדבר האמיתי שהקראטה יוצר בנו. לא בכדי אנו עוסקים באמנות היד הריקה; כאילו כרמיזה לכך שכל כלי חיצוני רק מפריע לחיבור הזה. והתחושה תהיה כמו חלק של פאזל שמצא בדיוק את מקומו; כמו תו שמשתלב בשלמות בתוך מנגינה; כמו נחל שזורם באין מפרע. בשלב מסוים, לא נרצה להפסיק את התנועה. נרצה להמשיך ולהמשיך, כי משהו בה משכיח מאיתנו את העולם שמסביבנו; את המציאות כפי שאנו מכירים אותה. הגוף יפעל מעצמו, כאילו יודע יותר טוב מאיתנו את שטרם גילינו. הראייה מתחדדת, אבל פנימה; השמיעה מתעצמת, אבל קולטת את רחשי רוחנו; הטעם והריח אינם רלוונטיים בעולם בו הנפש יודעת שובע; וחוש המגע פורץ את גבולות הגוף ומתפזר ביקום, נוגע בגבהים אליהם גופנו לעולם לא יגיע. ותנועה איטית. ופרץ עוצמה. ותנועה איטית, ואז מהירה. מעולם לא ידע היקום דרך טובה יותר לחבר אותנו ליסודותיו הבלתי נראים.

יאמה.
יואי.
והחיבור נמוג.