עייפות טובה

איפה השיא? כמה תוכל עוד לדרוש מעצמך באימון? מתי הגיע הזמן להפסיק לדחוק בגופך? עוד מכה ועוד ניתור, עוד מיקוד של כל אנרגיית השרירים שלך בתנועה בודדת בפיצוץ אדיר! איך נדע אם זה בסדר לעייף את עצמנו ככה?

ישנם שני סוגי עייפות: כזו במובן הרע, הנגרמת כתוצאה מאובדן אנרגיות שאין לצידו תמורה ערכית עבורנו; וכזו חיובית - שגורמת לנו לחוש מנצחים גם כשאנחנו באפיסת כוחות. המקום בו אנו מצליחים לא לפחד מעייפות, ולא להרתע מעבודה קשה - זהו גן העדן הפרטי שלנו. זהו המקום בו חוקי העייפות פועלים הפוך: ככל שאתה עושה בו יותר - כך אתה מתמלא ברצון להמשיך. 


כעת רק נותר לתהות - היכן הוא עבורך?

עפיפונים מתרוממים נגד הרוח, לא איתה יחד

                                               וינסטון צ'רצ'יל

חלוקת עושר

אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא שאחרי אחת ההופעות בפני קהל שעשינו במועדון - ניגשה אליי גברת מבוגרת, שמכירה אותי מאז ימי החיתולים שלי, ואמרה לי: "ריגשת אותי. זה היה נפלא!". אני זוכר שהוחמאתי, אבל באותו הזמן גם חשבתי: 'מה כבר עשיתי? בסה"כ תרגיל שאני עושה בכל אימון רגיל'. 

אם נוציא מכלל אפשרות שהגברת בסה"כ התרגשה מזה שאני כבר בלי חיתול, היה שם מקרה קלאסי של הענקת ערך. דבר-מה שביכולותינו לגבשו כמעט בין-רגע, ושעבור מישהו הוא יכול להיות משמעותי, לפחות ברגע מסוים. 

רובנו בורכנו במשהו. אבל עם השנים פיתחנו מסוגלות גבוהה מאוד להדחיקו. כי עמוס בעבודה, כי ההתחייבויות האישיות דוחקות, כי-הלימודים-כי-הצבא-כי-הביטוח-הלאומי. לא מספיק מאיתנו יוצא החוצה.

רבים מאיתנו צריכים לצפות בחיוך של ילד במועדון-קהילתי של אוכולסיית קשיי-יום, כדי  להבין באיזו פשטות, בלי לשעבד את חיינו או את ממוננו, העושר שלנו יכול לצאת לאחרים.

לחיות בשאלה

רובנו חווינו רגע של הארה כלשהי. רגע שבו, כמו בסרטים המצוירים, נדלקת נורה מעל ראשנו וצץ לו, כביכול משומקום - פתרון לשאלה שהטרידה את מנוחתנו:

איך לקדם את הפרויקט הענק הזה במשרד?

איך לומר לאדם קרוב משהו שהוא לא בהכרח יאהב לשמוע?

מה עליי לעשות שונה כדי להצליח להרוויח יותר זמן ביום?

או: מה יעזור לנו להביא את הקראטה שלנו לאיכויות גבוהות יותר?

המשותף לכל אלו הוא שהם דורשים השראה. עלינו להבין, שיש לנו את הכוח התת-הכרתי להתמודד עם בעיות מורכבות משאנחנו חושבים. כדי להשתמש בכוח הנסתר הזה, עלינו לחיות בשאלה. משמע - להגדיר היטב את השאלה שבתשובה לה אנו מעוניינים. ואז לנוח.

     -         לנוח??

     -         כן.

הלא מהי השראה אם לא אירוע חיצוני שעורר בי משהו שכבר היה קיים בתוכי?! התשובה הייתה כבר נחלתי הבלתי-מודעת, רק לא ידעתי איך לשלוף אותה.

השאלה, ואז המנוחה, מפעילות בנו את המנגנון שמרוב עשייה יומיומית ומרדף אחרי שלמות - שוכח להתעורר כל יום מחדש.

פיקוד העורף

ילד חדש הגיע להתאמן.

לא נשתמש בתוויות מפאת העקרונות החינוכיים, אבל הוא הופך את חייו של המאמן, כל מאמן שיגיע, לקשים פי שלוש. הוא הפך להיות הילד המורגש ביותר באימון, שלא פעם גם חצה את הגבולות המותרים של התנהגות אלימה. זהו ילד שהביא עמו את הצורך בהגדרה חדשה למושג "סבלנות".

והוא גם מביא עמו את ההזדמנות לבחון את עצמנו:

האם אנחנו "מים", או שמא אנחנו "סלע"?

אנחנו מצוידים בדרך תגובה למצבים אותה טיפחנו במהלך השנים. חלקנו טובים מאוד בלהיות עקשנים, איתנים בדעתנו, קשי-עורף. לעיתים זה מסייע להכתיב דרך ולממש יעדים, ולעיתים זה רק יוצר חיכוכים שאין צורך לפתחם מלכתחילה.

חלקנו מעדיפים את תכונות המים, ויוצרים לעצמם את הדרך בעזרת המכשולים. ממש כמו נהר, אלו סוללים את שבילם בפיתולים לנקודת היעד שלהם, כאילו באומרם "תודה רבה" לכל המכשולים שבדרך, המסייעים להם לבנות נכון את התקדמותם בחיים. הם יסכימו להתגמש ולהתעלם לעיתים מאמירות פוגעניות, תוך מתן פתרון ארוך טווח ועוצמתי יותר לבעיה העכשווית.

הילד הזה, העובד הסורר, הבוס או הקולגה הטורדניים, או השכן המעצבן שיכנסו לחיינו - הם אלו שיביאו איתם את השאלה הזו אלינו, ובתקווה - גם את התשובה.