אחת האנלוגיות האהובות עלי המאנישות בעלי חיים הופיעו בספרו של של ברמן - "הפילוסופיה הבלתי גמורה של העכברים". בתחילת הספר הוא מבהיר את ההבדל בין כלבים לחתולים, וקובע כי יש שני סוגים של בני אדם: אלו הדומים לחתול, הממוקד במטרתו באופן טוטאלי וכמעט כלום לא יכול להסיח את דעתו ממנה. הוא מתביית על אובייקט מסוים, עוקב אחריו בדריכות ונראה כי כל שריר בגופו מוכוון לתרום את חלקו להשגת המטרה.
ולעומתם - אלו הדומים לכלב. בתיאורו את החלק הזה התחלתי לצחוק בקול רם בעומדי בחנות הספרים מעלעל בעמודים הראשונים: כי את עצמי מצאתי שם! סוג זה של אנשים, תאר ברמן בשנינות קוסמת, הם מוסחי-דעת בקלות, והכל מושך אותם. הם יכולים לשכוח מה הייתה מטרתם מלפני דקה אם ניחוח כלשהו יעלה באפם; או שריקה מכיוון כלשהו באוזניהם. הם נעדרי תכנון, מובלי-אמוציות, ומקדשים את העולם החיצוני להם.
לי אישית היו רווחים רבים מלהיות "כלבלבי". הספונטאניות השתלמה לי כמעט בכל פעם, התכנונים אכזבו, ומעולם לא חשתי בנוח להתמקד רק בדבר אחד.
אבל יש מקום שבעניינו אני לא מתפשר. האומנות שלי, הקראטה. שם - אין כניסה לכלבים. העשייה מהמקום הזה שלי נקייה מגירויים חיצוניים, או לפחות כך צריכה להיות.
אחרי עיסוק ממושך בתחום האומנות שמושך אותנו, הפעולות כבר מתחילות לנבוע מאפיק אחר בנו: לא עוד האפיק המופנה מאיתנו החוצה, המחקה את תנועות המורה, אלא האפיק המופנה מאיתנו לתוך-תוכנו, המשתמש באומנות עצמה ככלי להוציא את עצמנו החוצה.
אחד הדברים הבולטים ביותר שקורה לנו כשאנחנו פועלים מהאפיק הפנימי הוא שיפור ניכר ביכולות התקשורת שלנו. פתאום נהיה חדים מאוד במחשבתנו ונצליח למצוא מילים לרעיונות אותם אנו רוצים להעביר; נצליח לשכנע יותר בקלות, ולגייס באופן טוב יותר אחרים למטרותינו. אינני מומחה לתחום, אבל נדמה שבאומנות הרכיבה על סוס למשל התקשורת הזו היא אבן-יסוד: מי כמו הסוס ידע להגיד לך מתי אתה מחובר וממוקד, ומתי אתה מבלף? ואז להעיף אותך לקיבינימט.
איננו בדרנים המופיעים מול קהל; בסוגי האומנויות האישיים הללו, שבהם אנו בעיקר מול עצמנו (ומול הסוס, כמובן), הקהל הוא התפאורה שלנו בלבד. שנעלמת ונכבית ככל שהאפיק ממנו אנו פועלים ישתנה. איננו קשובים לו, איננו תולים את ביצועינו בתגובותיו, ולמעשה - איננו באותה מציאות איתו כלל וכלל.
כי צללנו פנימה.
מוקדש לבריזה וטל.
