העתיד מאחוריך

צעד אחר צעד, אנחנו מתקדמים בצעדת החיים. ברור לכולנו שלא נוכל לראות את סוף המסלול אם לא נעזוב את נקודת ההתחלה; אם לא נניח את העבר מאחורינו.

אבל בניגוד לדעה שנשמעה בפניי לא פעם - אין הכרח להניח לעברך כדי להמשיך הלאה. ויותר מכך - ההכרח הוא להמשיך ולשאתו.

מתאמן הקראטה נמדד על מה שהוא מביא לעולם בשלוש הרמות השונות - הגופנית, המחשבתית והרוחנית. בשלוש רמות אלו - כל הזמנים אחד הם. ההתנערות מהעבר כמוה כויתור על קרון המקשר בין שאר קרונות רכבת.

בטיולי הטבע, אני נוטה להעדיף מסלולים מעגליים: זה מזכיר לנו כמה חשובה יכולה להיות עבורנו נקודת ההתחלה.

מוקדש לענת.

עבודת שורשים

כמה שגדולה בצעירותנו התשוקה ללמוד טכניקות חדשות ומלהיבות, בהן נוכל גם להתגאות בפני עצמינו על שביצענו אותן - ככה גדלה בבגרותנו ההבנה שאת הערך האמיתי והחזק ביותר קיבלנו למעשה מתרגול היסודות. התובנות החשובות באומנות (באשר היא) מגיעות דווקא מביצוען של התנועות הראשונות שלמדת.

חבר יקר שיתף אותי בדרכו להתמודד עם אתגרים מורכבים: הוא פשוט מתחיל מהתחלה. חוזר למה שהוא אוהב לעשות כבר שנים, ומקדיש לו שעה-שעתיים. כשאתה בהתחלה, אתה מאפשר לעצמך לעסוק בעשייה שכמעט אינה דורשת ממך מחשבה. היא הטבע שלך, ורק אתה יודע לזהות את זה. לא מפתיע בכלל שדווקא במקום כזה, אם איפשרת לעצמך לשהות בו מספיק - צלילות המחשבה והתחושה הטובה מגיחות כמו שמש מבעד לעננים. 

מוקדש לגיל, בתודה.

הבחירה החופשית

"דרך הלחימה אף-פעם אינה מבוססת על בחירה אישית או על העדפות, אלא על שינויים רגעיים מתמידים"

ברוס לי

מדי כמה אימונים, כשלומדים תנועה חדשה, מעז לו תלמיד אחד לרטון ולציין, ש"אבל זה לא נוח ככה, אי אפשר לעשות את זה ככה?".

"לא", אני עונה בקרירות, למרות שבתוכי אני כמעט משועשע.

אבל באותו הרגע אני חי את הספק הזה. מה גרם לו לשאול את השאלה הלכאורה-מגוחכת הזו? האם לסכם זאת בפינוק? או שיש פה משהו שבאמת שווה להתייחס אליו קצת אחרת?

אומרים שבדרגות זוטרות באומנות הלחימה - הטכניקה מאוד חשובה; וכשאתה מתבגר ומתקדם - הטכניקה מפנה מקומה לתחושת הטבעיות של הגוף שלך. אז האם שאלתו של הילדון הזה מצביעה על תכונות הבוגרות לגילו בכמה עשורים? האם הוא כבר בשל ללימוד מסוג אחר?

רעיון נחמד, אבל אני סבור שלא. לפני שנגיע לרמת שליטה במה שאנו עושים כיום - אין מקום לבחירה חופשית. אל ננצל את זכותנו בטרם עת. אנו רשאים לבחור לעצמנו את הדרך בכל זמן, אך עלינו לעשות זאת ממקום של עוצמה, ולא ממקום רפה; שמא זכותנו לבחור תינעץ כמקל בגלגלי מרכבתנו.

כשאגו ומודעות נפגשים

סוּּפּר לי היום על אצן, שכיום עומד מול קהל ומרצה להם על כך שהחליט לפרוש באמצע מרוץ לו התכונן שבועות וכנראה גם חודשים.

תהיתי - מה יש לאדם להתגאות על שעצר באמצע מרוץ, כשכל סביבתו הקרובה יודעת שהוא משתתף בו, ושלבטח תשאל אותו בסופו: "נו איך היה"?

גישתי התהפכה כאשר הובהרה לי החשיבות של הכרת גבולות גופך. חלק קריטי מעיסוקך בספורט הישגי הוא לדעת להבדיל מתי מה שאתה עושה טוב לגוף שלך, ומתי הוא טוב ל"רזומה" שלך. ובמקרה הזה, האצן כנראה חש שהגיע לקצה גבול יכולתו באותה העת, ושמכאן המצב כבר יכול להדרדר.

כאשר החלטנו לצאת לדרך מסוימת, ובכוונה גם להתמיד בה - עלינו לזכור שהדרך חשובה מהתוצאה. אם נחשוב במונחי הצלחה וכישלון בלבד, נתפתה פעמים רבות להעמיד את גופנו ונפשנו בסיכונים רבים מדי.

הצלחה נמדדת בכמה אתה חי את הדרך, ולא יעזור לך שתמות על קו הסיום. ועל כן זוהי דרך : קראטה-דו.

                            מוקדש לנעם, בתודה.

מתרכז בידית ההילוכים

אגרוף קדימה;

בעיטה לאחור;

ושוב אגרוף קדימה.

בזמן שהעיניים מתפקסות על מטרה בכיוון ההפוך, לגוף קל מאוד לצאת משיווי משקל. על אחת כמה וכמה כשמדובר במספר כיוונים שונים.

כשאנו  שואפים לשפר את שיווי המשקל, הדבר הנכון לעשות הוא לא להתרכז בשיפור שיווי המשקל; תתרכז בפגיעה, תתרכז בדיוק, אבל אל תנסה לא ליפול.

כי הדבר משתווה להתרכזות בידית ההילוכים כשאתה בנהיגה בכביש מהיר.

לפעמים תשומת הלב רק מקלקלת; עלינו להכיר בכך שאפשר ששיפור תחום בחיינו יקרה מעצמו ומהר יותר כשלא נמקד בו את תשומת הלב. 

גיוס כוחות

איננו נמדדים בתקופותינו החזקות.

אנו נמדדים כשמתחיל להיות מורכב, והמציאות סוטה מהתכנון שהצבנו לה. זה הזמן להוציא מהמחסנים שלנו את מה שאולי לא ידענו שמאוחסן שם:

נקודת מבט שונה.

היא תהפוך יריב גדול לשותף לדרך;

תקופה קשה ללקח חשוב; 

חולשה שלנו לאור לאחרים.