הכאב הרע, הכאב הטוב

ספיגת מכה מיריבך - סביר שתהדוף אותך לאחור. מכאן, אתה יכול לשמר את זיכרון הכאב ולפתח פחד; ואתה יכול להניח למה שקרה כרגע ולהיזכר למה אתה בכלל כאן, ומה ברצונך להשיג.

אבל מה שעוד אפשר, הוא לשלב בין שניהם: להיזכר בכאב, להעמיק בו, ולגייסו להמשך הדרך. כי הכאב יכול להיות הדלק העוצמתי ביותר להגשמת כל חלומותיך.

לעיתים קרובות כשאנו חווים כאב אישי, מתחשק לנו לשבור כלים, לפתוח בריצה, להכות במשהו. זו האנרגיה שאצורה ועצורה בנו! למה לעצור אותה מלהתפרץ?

נדרשת לנו בהירות, אף במידה מינימלית, לגבי שאיפת צמיחה בחיינו, לטובתה נגייס את הכאב הזה. מה אנו רוצים להיות? כוכבים על במה? מנהיגי קהילה? מייסדי שיטה כלשהי? לא תהיה דרך מהירה יותר להגיע לשם, מאשר להשתמש בכאב כדי למצות את עוצמתנו.

לא להתעלם ממנו - להכיר בו.

לא לתת לו לדעוך - לשלוט בו.

לא לוותר עליו - לתת לו תפקיד מרכזי בדרך שבחרנו ללכת בה.

                                      מוקדש לרינת.

רואה לך בכתפיים

הסתכלתי יחד עם חבר טוב על שלט פרסום חוצות ובו תמונה של מתאמנת לא מוכרת בקראטה, עטורה בחגורה שחורה, ומבצעת בעיטה גבוהה ויחסית מסובכת. אהבתי את הביצוע שראיתי והתפעלתי מאוד. החבר העיר: "איך אתה יכול לדעת שלא הלבישו אותה בחגורה שחורה רק לצורך הצילום?"

חשבתי לרגע על השאלה הלא-קיומית-אך-מעניינת של החבר. ניתחתי את התמונה. לקחתי לי בדיוק שנייה אחת להסתכל על דבר אחד בלבד שייתן לי את התשובה: חגורת הכתפיים של המתאמנת. ברמות מקצועיות נמוכות מושם דגש רב של המתאמן, באופן לא מודע, על אזור הצוואר וחגורת הכתפיים, וניתן להבחין בבירור במתח מיותר שם. ברמות הגבוהות, ניתן לראות מתאמן ששועט קדימה ומסוגל לרכז את המתח בגוף רק בקצה הגפיים, מה שיהפוך את המכה ליעילה באמת. וזה מה שראיתי בתמונה.

זה מיושם בכל מקום: הימים הראשונים במשרד חדש, היכרות טרייה עם אדם שחשוב לנו להרשים, ובגדול תקופות של ציפיות גדולות של עצמנו מעצמנו - כל אלו נרשמים לנו בכתפיים ובצוואר. ניתן "לקרוא" את רמות המתח הללו באמצעות המודעות שלנו לאזור זה. אם ניקח את זה לכיוון החיובי - באיזו עשייה יומיומית/שבועית/חודשית שלנו אנחנו יכולים לעצור לרגע ולהבחין בכך שגופנו רפוי ומשוחרר? ושעל אף הרפיון - ההצלחה היא חלקנו? שם עלינו להקפיד להימצא.

הקיים, הנעלם, וזה שעתיד להיות

אימון קראטה כולל שלושה מרכיבים: תרגילי בסיס (קיהון), תרגילי תבנית (קאטה), וקרב. מבין אלו - השניים הראשונים הם תרגול של היחיד לבדו, "מול יריב דמיוני".

איך מתאמנים ללא יריב? כיצד אפשר לממש קראטה, המיועד לאתגרים מול תוקף, כשהתוקף איננו שם?

שם או לא שם - זה לא משנה. הרבה פעמים בחיינו אנחנו לא נראה מולנו את המטרה. האם נחדול מן הדרך?

כששאלו את אדיסון ממציא הנורה איך זה שאחרי אלפי ניסיונות הוא עדיין לא התייאש מלהגיע לתוצאות, הוא ענה: "זה לא שנכשלתי אלפי פעמים; הצלחתי לגלות אלפי דרכים איך לא להמציא נורה". 

הורידו עוגן

האגרוף לכשעצמו יכול להזיק.

בתוספת תנופה נכונה של הגוף - הוא יכריע קרב.

בתוספת תנופה שגויה של הגוף - נאבד אחיזה ונקריב עצמנו לשליטת היריב.

לא כל דבר שלדעתנו ממנף אותנו - בהכרח יביא אותנו להצלחה. עלינו להכיר היטב את העוגנים שלנו, כדי לא להניפם ביחד עם ה"אגרוף" שלנו, יהא אשר יהיה.

אם יש בי דחף עז לפיסול, ואני מקריב אותו שוב ושוב בתמורה לעוד זמן במשימות היום-יום הבלתי פוסקות - עליי להבין שהנפתי עוגן, ושיציאתי מאיזון היא רק עניין של זמן.

התרופה לגמגום

במשך 3 שנים עמל הבכיר, המנוסה מאוד בתחומו, כדי ללמוד דרכיו של מאמן דגול ממנו. בכל רגע בתקופה זו, הרגיש חוסר יכולת משווע לבצע תנועה אחת נכונה. לא משנה כמה היה מתאמץ - שפת הקראטה שלו הייתה כגמגום של ילד בהרצאה לכיתתו.

שאלתיו אם התייאש - ענה שפעמים רבות כמעט נשבר; תהיתי על עוצמת הקושי - ועיניו הביטו בי כנזכרות בכאב; כל גופו דיבר את החוויה כירא מעומק התסכול.

"יום אחד פתאום התחברו הדברים; הבנתי את מהותן של הערותיו", הסביר. ומאז הוא התמלא בעוצמה, מטפח באדיקות את שיטת המורה, ומעבירה לכל מי שבראייתו בשל לקבלה.

ה"גמגום" שלנו מופיע בהמון צורות. לרוב הוא "מתזכר" אותנו במצבים בהם איננו לגמרי בטוחים (לפעמים אף ברמה בלתי מודעת) שמה שאנחנו עושים בחיים כרגע נכון עבורנו. לכן אנחנו נתקלים בבעיות בתקשורת עם עמיתים לעבודה, מתקשים להגיע לתוצאות משביעות רצון בלימודים, או אולי אפילו שנתנו מוטרדת. זה גמגום. פתרונו הוא אחד: דע לתאר בפירוט את שמחכה לך בסוף הדרך המסוימת בה אתה הולך. רק כך תוכל לגייס את כל משאביך לטובת "שטף הדיבור".