סוּּפּר לי היום על אצן, שכיום עומד מול קהל ומרצה להם על כך שהחליט לפרוש באמצע מרוץ לו התכונן שבועות וכנראה גם חודשים.
תהיתי - מה יש לאדם להתגאות על שעצר באמצע מרוץ, כשכל סביבתו הקרובה יודעת שהוא משתתף בו, ושלבטח תשאל אותו בסופו: "נו איך היה"?
גישתי התהפכה כאשר הובהרה לי החשיבות של הכרת גבולות גופך. חלק קריטי מעיסוקך בספורט הישגי הוא לדעת להבדיל מתי מה שאתה עושה טוב לגוף שלך, ומתי הוא טוב ל"רזומה" שלך. ובמקרה הזה, האצן כנראה חש שהגיע לקצה גבול יכולתו באותה העת, ושמכאן המצב כבר יכול להדרדר.
כאשר החלטנו לצאת לדרך מסוימת, ובכוונה גם להתמיד בה - עלינו לזכור שהדרך חשובה מהתוצאה. אם נחשוב במונחי הצלחה וכישלון בלבד, נתפתה פעמים רבות להעמיד את גופנו ונפשנו בסיכונים רבים מדי.
הצלחה נמדדת בכמה אתה חי את הדרך, ולא יעזור לך שתמות על קו הסיום. ועל כן זוהי דרך : קראטה-דו.
מוקדש לנעם, בתודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה