אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא שאחרי אחת ההופעות בפני קהל שעשינו במועדון - ניגשה אליי גברת מבוגרת, שמכירה אותי מאז ימי החיתולים שלי, ואמרה לי: "ריגשת אותי. זה היה נפלא!". אני זוכר שהוחמאתי, אבל באותו הזמן גם חשבתי: 'מה כבר עשיתי? בסה"כ תרגיל שאני עושה בכל אימון רגיל'.
אם נוציא מכלל אפשרות שהגברת בסה"כ התרגשה מזה שאני כבר בלי חיתול, היה שם מקרה קלאסי של הענקת ערך. דבר-מה שביכולותינו לגבשו כמעט בין-רגע, ושעבור מישהו הוא יכול להיות משמעותי, לפחות ברגע מסוים.
רובנו בורכנו במשהו. אבל עם השנים פיתחנו מסוגלות גבוהה מאוד להדחיקו. כי עמוס בעבודה, כי ההתחייבויות האישיות דוחקות, כי-הלימודים-כי-הצבא-כי-הביטוח-הלאומי. לא מספיק מאיתנו יוצא החוצה.
רבים מאיתנו צריכים לצפות בחיוך של ילד במועדון-קהילתי של אוכולסיית קשיי-יום, כדי להבין באיזו פשטות, בלי לשעבד את חיינו או את ממוננו, העושר שלנו יכול לצאת לאחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה