במשך 3 שנים עמל הבכיר, המנוסה מאוד בתחומו, כדי ללמוד דרכיו של מאמן דגול ממנו. בכל רגע בתקופה זו, הרגיש חוסר יכולת משווע לבצע תנועה אחת נכונה. לא משנה כמה היה מתאמץ - שפת הקראטה שלו הייתה כגמגום של ילד בהרצאה לכיתתו.
שאלתיו אם התייאש - ענה שפעמים רבות כמעט נשבר; תהיתי על עוצמת הקושי - ועיניו הביטו בי כנזכרות בכאב; כל גופו דיבר את החוויה כירא מעומק התסכול.
"יום אחד פתאום התחברו הדברים; הבנתי את מהותן של הערותיו", הסביר. ומאז הוא התמלא בעוצמה, מטפח באדיקות את שיטת המורה, ומעבירה לכל מי שבראייתו בשל לקבלה.
ה"גמגום" שלנו מופיע בהמון צורות. לרוב הוא "מתזכר" אותנו במצבים בהם איננו לגמרי בטוחים (לפעמים אף ברמה בלתי מודעת) שמה שאנחנו עושים בחיים כרגע נכון עבורנו. לכן אנחנו נתקלים בבעיות בתקשורת עם עמיתים לעבודה, מתקשים להגיע לתוצאות משביעות רצון בלימודים, או אולי אפילו שנתנו מוטרדת. זה גמגום. פתרונו הוא אחד: דע לתאר בפירוט את שמחכה לך בסוף הדרך המסוימת בה אתה הולך. רק כך תוכל לגייס את כל משאביך לטובת "שטף הדיבור".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה