עבודת שורשים

כמה שגדולה בצעירותנו התשוקה ללמוד טכניקות חדשות ומלהיבות, בהן נוכל גם להתגאות בפני עצמינו על שביצענו אותן - ככה גדלה בבגרותנו ההבנה שאת הערך האמיתי והחזק ביותר קיבלנו למעשה מתרגול היסודות. התובנות החשובות באומנות (באשר היא) מגיעות דווקא מביצוען של התנועות הראשונות שלמדת.

חבר יקר שיתף אותי בדרכו להתמודד עם אתגרים מורכבים: הוא פשוט מתחיל מהתחלה. חוזר למה שהוא אוהב לעשות כבר שנים, ומקדיש לו שעה-שעתיים. כשאתה בהתחלה, אתה מאפשר לעצמך לעסוק בעשייה שכמעט אינה דורשת ממך מחשבה. היא הטבע שלך, ורק אתה יודע לזהות את זה. לא מפתיע בכלל שדווקא במקום כזה, אם איפשרת לעצמך לשהות בו מספיק - צלילות המחשבה והתחושה הטובה מגיחות כמו שמש מבעד לעננים. 

מוקדש לגיל, בתודה.

הבחירה החופשית

"דרך הלחימה אף-פעם אינה מבוססת על בחירה אישית או על העדפות, אלא על שינויים רגעיים מתמידים"

ברוס לי

מדי כמה אימונים, כשלומדים תנועה חדשה, מעז לו תלמיד אחד לרטון ולציין, ש"אבל זה לא נוח ככה, אי אפשר לעשות את זה ככה?".

"לא", אני עונה בקרירות, למרות שבתוכי אני כמעט משועשע.

אבל באותו הרגע אני חי את הספק הזה. מה גרם לו לשאול את השאלה הלכאורה-מגוחכת הזו? האם לסכם זאת בפינוק? או שיש פה משהו שבאמת שווה להתייחס אליו קצת אחרת?

אומרים שבדרגות זוטרות באומנות הלחימה - הטכניקה מאוד חשובה; וכשאתה מתבגר ומתקדם - הטכניקה מפנה מקומה לתחושת הטבעיות של הגוף שלך. אז האם שאלתו של הילדון הזה מצביעה על תכונות הבוגרות לגילו בכמה עשורים? האם הוא כבר בשל ללימוד מסוג אחר?

רעיון נחמד, אבל אני סבור שלא. לפני שנגיע לרמת שליטה במה שאנו עושים כיום - אין מקום לבחירה חופשית. אל ננצל את זכותנו בטרם עת. אנו רשאים לבחור לעצמנו את הדרך בכל זמן, אך עלינו לעשות זאת ממקום של עוצמה, ולא ממקום רפה; שמא זכותנו לבחור תינעץ כמקל בגלגלי מרכבתנו.

כשאגו ומודעות נפגשים

סוּּפּר לי היום על אצן, שכיום עומד מול קהל ומרצה להם על כך שהחליט לפרוש באמצע מרוץ לו התכונן שבועות וכנראה גם חודשים.

תהיתי - מה יש לאדם להתגאות על שעצר באמצע מרוץ, כשכל סביבתו הקרובה יודעת שהוא משתתף בו, ושלבטח תשאל אותו בסופו: "נו איך היה"?

גישתי התהפכה כאשר הובהרה לי החשיבות של הכרת גבולות גופך. חלק קריטי מעיסוקך בספורט הישגי הוא לדעת להבדיל מתי מה שאתה עושה טוב לגוף שלך, ומתי הוא טוב ל"רזומה" שלך. ובמקרה הזה, האצן כנראה חש שהגיע לקצה גבול יכולתו באותה העת, ושמכאן המצב כבר יכול להדרדר.

כאשר החלטנו לצאת לדרך מסוימת, ובכוונה גם להתמיד בה - עלינו לזכור שהדרך חשובה מהתוצאה. אם נחשוב במונחי הצלחה וכישלון בלבד, נתפתה פעמים רבות להעמיד את גופנו ונפשנו בסיכונים רבים מדי.

הצלחה נמדדת בכמה אתה חי את הדרך, ולא יעזור לך שתמות על קו הסיום. ועל כן זוהי דרך : קראטה-דו.

                            מוקדש לנעם, בתודה.

מתרכז בידית ההילוכים

אגרוף קדימה;

בעיטה לאחור;

ושוב אגרוף קדימה.

בזמן שהעיניים מתפקסות על מטרה בכיוון ההפוך, לגוף קל מאוד לצאת משיווי משקל. על אחת כמה וכמה כשמדובר במספר כיוונים שונים.

כשאנו  שואפים לשפר את שיווי המשקל, הדבר הנכון לעשות הוא לא להתרכז בשיפור שיווי המשקל; תתרכז בפגיעה, תתרכז בדיוק, אבל אל תנסה לא ליפול.

כי הדבר משתווה להתרכזות בידית ההילוכים כשאתה בנהיגה בכביש מהיר.

לפעמים תשומת הלב רק מקלקלת; עלינו להכיר בכך שאפשר ששיפור תחום בחיינו יקרה מעצמו ומהר יותר כשלא נמקד בו את תשומת הלב. 

גיוס כוחות

איננו נמדדים בתקופותינו החזקות.

אנו נמדדים כשמתחיל להיות מורכב, והמציאות סוטה מהתכנון שהצבנו לה. זה הזמן להוציא מהמחסנים שלנו את מה שאולי לא ידענו שמאוחסן שם:

נקודת מבט שונה.

היא תהפוך יריב גדול לשותף לדרך;

תקופה קשה ללקח חשוב; 

חולשה שלנו לאור לאחרים.

להדליק חגורה אדומה

           אנחנו הולכים מהר יותר כשאנחנו הולכים לבד.

                                      נפוליאון בונפרטה

נטייתנו הטבעית היא להשוות. להשוות את עצמנו לאחר. כי אחרת איך נדע איפה אנחנו ממוקמים? איך נדע את חוזקותינו וחולשותינו? על סמך מה נאמין לאנשים המחמיאים לנו על דבר מה?

ההשוואה לעיתים מחזקת אותנו, ולעיתים מחלישה אותנו. ניתן להקבילה לגשר רעוע על פני תהום: פעמים הוא נושא אותך, כשמזג האוויר מאפשר זאת, ופעמים אחרות מטלטל אותך ומוציא אותך משלוותך. מעניין הדבר: לו היינו ערים יותר לתהום הזו בחיינו, המתאפיינת בתחושות של בדידות וניכור, האם כל מה שהיינו עושים כדי להימנע ממנה היה להיתלות בגשר רעוע, המקיים רצון משלו?

קראטה הוא הרבה מעבר לצבע החגורה שלנו. החגורה מאפשרת לנו להשוות את עצמנו לאחר, ובכך מחבלת ביכולתנו לדעת את ערכנו בעצמנו.

הרגע העוצמתי באמת באימון הוא הרגע בו אתה הוא היחיד בעולמך. זה קורה כאשר אתה מזקק את חושיך למינימום הנדרש, רק כדי לא להיתקע בקירות.

שב בצד

הכיתה תקהה את שכלך ותהרוס את האפשרות של חשיבה יצירתית אמיתית.

מתוך הסרט "נפלאות התבונה" , מפי דמותו של ג'ון נאש

הגיע מתאמן חדש. להוט להיכנס לעניינים. כנהוג בקבוצה, הוא התבקש להשתתף כמתבונן בלבד באימון הראשון. אכזבתו הייתה מורגשת.

  

מיהו הפוסע ללא הכרת השביל ?!  מיהו המזנק לעשייה בלי הציוד המתאים בתרמילו ? מיהו המאמין כי יצליח בזכות, אך הופך הוא לשורד בחסד?

התשובה היא: כולנו. בהיסחפותנו ל"קיים" שמסביבנו, בלא בחינה ראויה של תרמילנו, ושל השביל המיועד לתרמיל זה.

בכלכלה קיים המושג "יתרון יחסי": זהו דבר בעל ערך שמצוי אצלך במידה רבה יותר מאשר אצל אחרים. במידה והסוחרים אינם מזהים את יתרונם היחסי ופועלים על פיו - השוק איננו יעיל.

כולנו יכולים להיות טובים בהרבה דברים. וזהו בדיוק המכשול הגדול ביותר של ההגשמה העצמית.

אל תזדרז. שב בצד. שוחח עם תחושותיך, לפני שהן יקברו בעשייה.