"אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת !"
)מתוך הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", מפי הדמות 'הכובען המשוגע'(
האימון הסתיים בקול שאגה שבקע בערך מכולנו. הקטן שבחבורה, שיתרונו היחסי אינו מצוי בנוכחותו הפיסית, העביר את 10 הדקות האחרונות בקרב כוחני מתיש מול אחד הגדולים, שהצמידו לקרקע. כבר עמדתי להכריז על סוף האימון, בחושבי שאני מונע מיקירנו הקטן את המשך המאבק המשפיל-חסר-הסיכוי.
אין דבר שרציתי שיקרה יותר מהצלחתו לחמוק מזרועותיו של יריבו הגדול. רציתי לתת סיכוי לבלתי אפשרי, לכאורה. דקות ארוכות של התפלשות זה לצד זה הביאו בסופו של דבר את הגדול מביניהם להתייאש, ולאפשר לקורבנו הזעיר לדחוק את עצמו לקו הסיום. שמחתי שהתעכבתי מהצהרות מיותרות.
החוויה שלו, ושלי, הייתה אדירה. עוצמה כזו, שיכולה הייתה להיגדע ברגע של חוסר אמונה מצידי.
הזמן הוא אויב של תחושות מסוימות, כאלו כמו האמונה שלי באותו הילד ברגע ההוא. תחושות שמקורן ובסיסן עמוק בתוכנו, אך חששות ופחדים שהורגלנו אליהם נוטלים מהן את השליטה. האמת הטהורה שאצורה בנו תתקשה לצאת, ולו רק בשל ספקות מנוכרים וברי-חלוף. וכל שניה שחולפת במעגל הקסמים הזה, אנו חרדים שמא חששותינו יתממשו.
לכן, יש להניח לו. אין לעבוד את הזמן כשמקדישים את עצמנו לקראטה. הזמן עלול להטעות, ולהביאנו לחשוב שאם נישאר במקום - נאבד את היתרון שלנו.
אך הפוך הדבר:
היתרון מופיע כשויתרנו על הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה