החיבור

"שכבתי באחו

עד שהשלווה המרגיעה

חדרה לעצמותי,

ואיחדה אותי

עם הפרות לוחכות העשב,

הירק הדומם,

העננים הנעים,

והציפורים העטות."

מיומנה של אליס ג'יימס (1892-1848)

למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?

אם טרם נשאלתם את השאלה הזו, צפו להישאל בקרוב. ולמי שישְאל, קודם כל הודו בלב מלא על שעשה עמכם את החסד הזה.

לכל מעשה בחיינו יש הסבר, המביא את הסיבה לעשייה. זו יכולה להיות סיבה שטחית, סיבה עמוקה, סיבה שקרית וכן הלאה. זו יכולה להיות גם סיבה טבעית מאוד, שדווקא אותה לא נצליח לתאר במילים.

רובנו פגשנו בקראטה שלא ביוזמתנו; מי מאיתנו שהתחיל להתאמן בגלל רצון ההורים, או בגלל שזה פשוט היה מקובל בשכבת גילנו, מבין למה הכוונה. מאוחר יותר זה פשוט התאים כי התקדמנו בסולם הדרגות, התחזקנו פיסית וזה מצא חן בעינינו, או שהודבקה לנו תווית של "קראטיסט" ו"מסוכן ללכת איתו מכות". כל אלו מדרבנים אותנו לדבוק במסגרת האימונים, כצורך חברתי.

אבל יש משהו נוסף.

הקראטה לא בא לחיינו רק כדי שיפחדו מאיתנו, ושיעריכו את התמדתנו. למעשה, כל סיבה שאנחנו יכולים לחשוב עליה, שבזכותה אנחנו חיים קראטה, והיא חיצונית לנו - צריכה להיבחן מחדש.

בבגרותו של הקראטה-קה, הגיע הזמן להפנות את העיניים פנימה, ולשאול שאלות החשובות להתפתחותנו: מה עובר עליי כשאני מתאמן? למה אני מרגיש טוב אחרי אימון? מה אני מרוויח בזכות הקראטה? ואיך אני תורם את חלקי למתאמנים שאיתי?

אחרי שלמדנו את הטכניקות הבסיסיות, וגופנו כבר "מדקלם" אותן ללא מחשבה, כדאי להתחיל להשתמש בחושים האחרים שלנו, מלבד החמישה המוכרים לנו. אינני יודע לתת להם שמות, אך אני יודע שהם מנוונים. הם אינם בשימוש בעולם המודרני. אבל בזכות הקראטה אנחנו מקבלים רמזים לקיומם. כשם שבאמצעות העיניים אנחנו חשים בצבעים ובצורות שמסביבנו, וכשם שבאמצעות האוזניים אנו חשים ברעשים שמסביבנו, כך אנו יכולים גם לחוש בהרמוניה. ובשלמות. ובעוצמה- שקטה. ובאנרגיה.

את כל אלו אנו לומדים להרגיש כאשר הקראטה שלנו עובר את השלב הטכני בביצוע, ואנו מוסיפים לו את הרוח שלנו. את התודעה שלנו. את הקיום שלנו. כשכל כולנו בתוך הקראטה, זו תחילתה של יצירה אמיתית וראויה.

כשאנו עוברים לתת תשומת לב לחיבור שבין החומר לרוח, שבין התנועות למחשבה, שבין הגוף לתודעה - אנו עדים לדבר האמיתי שהקראטה יוצר בנו. לא בכדי אנו עוסקים באמנות היד הריקה; כאילו כרמיזה לכך שכל כלי חיצוני רק מפריע לחיבור הזה. והתחושה תהיה כמו חלק של פאזל שמצא בדיוק את מקומו; כמו תו שמשתלב בשלמות בתוך מנגינה; כמו נחל שזורם באין מפרע. בשלב מסוים, לא נרצה להפסיק את התנועה. נרצה להמשיך ולהמשיך, כי משהו בה משכיח מאיתנו את העולם שמסביבנו; את המציאות כפי שאנו מכירים אותה. הגוף יפעל מעצמו, כאילו יודע יותר טוב מאיתנו את שטרם גילינו. הראייה מתחדדת, אבל פנימה; השמיעה מתעצמת, אבל קולטת את רחשי רוחנו; הטעם והריח אינם רלוונטיים בעולם בו הנפש יודעת שובע; וחוש המגע פורץ את גבולות הגוף ומתפזר ביקום, נוגע בגבהים אליהם גופנו לעולם לא יגיע. ותנועה איטית. ופרץ עוצמה. ותנועה איטית, ואז מהירה. מעולם לא ידע היקום דרך טובה יותר לחבר אותנו ליסודותיו הבלתי נראים.

יאמה.

יואי.

והחיבור נמוג.