האתר החדש שלי

עברתי לאתר החדש - שם יפורסמו קטעי הבלוג ותכנים נוספים,
תודה שעקבתם והגבתם,
המשך צעידה נעימה -
"בשביל הקראטה".

זכינו להיפגע

מפגש פשוט עם אדם זר ברכבת, בערבו של יום שנמשך כבר יותר מדי, הפתיע אותי בכך שהוא מילא אותי באנרגיות טובות ובנקודות למחשבה. הבחור היקר הגיע, והתחיל לדבר איתי על נושא שהיה משותף בינינו אותו הוא זיהה בזכות סמל כלשהו שהיה על חולצתי.

הוא חזר מביקור בעמותה שלו, שם הוא עוזר לנפגעי מלחמה. הוא נפגע מלחמה בעצמו, אבל רוחו נראתה חזקה מכל אדם בריא שפגשתי. אולי אפילו, וכנראה שכך הדבר, בזכות פגיעתו.

~--~--~--~--~--~--~--~--~--~

מסוכן להיכנס לעולם הקראטה. מראש אתה יודע שאם תיכנס אליו, תספוג כמה פציעות בעתיד: אולי תיפגע בקרב, ואולי תפגע בעצמך בדרך נפוצה אחרת כלשהי במהלך אימון שגרתי. פעמים רבות בדיוק בגלל זה אנחנו לא מתקרבים לעולם הזה. אבל למה לא ללכת על זה דווקא בגלל הסיכוי להיפגע? למה לא, רחמנא ליצלן, לקוות להיפגע?

השאלה האבסורדית הזו עלתה במוחי לא פעם. כי ראיתי כמה פגיעה יכולה להפוך אותך לאור לגויים, ולמורה דרך לנפגעים אחרים.

אז אולי לא נרדוף אחר ההזדמנויות להרוס את עצמינו, ואולי לא נשאף להיות קטועי גפיים. בואו בכל זאת נישאר שפויים. 

אבל להפוך את חסרוננו ליתרוננו,

את מכאובנו לתרופתנו, 

ואת מקור הפגיעה למקור העוצמה - לזה כן נוכל.

מוקדש לשרווד

תואר ראשון

"כמה עוצמה הייתה יכולה להיות לי אם הייתי שם, במקום ההוא, בתפקיד הזה... כי משם - הייתי יכול לשנות את העולם!".  רובנו אמרנו לעצמנו את המשפט הזה לא פעם. ועצם המחשבה על כך הייתה מזרימה בנו אנרגיות אחרות, של עשייה, של פעלתנות, של עילוי אפילו. רק לומר את הטייטל הנכסף הזה בצמוד לשם שלנו עשה לנו יותר שרירים בידיים.

כשנערכים מחנות-אימונים בין-לאומיים, ומגיע אשף הקראטה התורן ששמו הולך לפניו – היו הציפיות שלנו המתאמנים ממנו בשמיים. בדיוק בגלל זה, ברוב הפעמים, האימונים שהוא העניק לא עלו על ציפיותינו, ויצאנו מאוכזבים. לעומת זאת, כשבאותו המחנה היה מגיע מאמן צעיר שקיבל את הבמה כדי להיכנס ל"ברנז'ה" – בגלל מעמדו הנמוך היינו יוצאים נלהבים מאימון איתו, דווקא עם ה"חדש" הזה שלא ציפינו ממנו...

אל תחכה להיות במקום הגבוה הזה, הנכסף הזה; אל תחכה לקבל את התואר. עשה כעת, ממקומך בהווה. תתפלא לגלות שהעוצמה של מעשיך, למרות ששאפת לממש אותם רק כשתהיה "שם גבוה למעלה" – שמה את כל אנשי החזון בכיס הקטן.

                                                               

                                                          מוקדש למורן

עייפות טובה

איפה השיא? כמה תוכל עוד לדרוש מעצמך באימון? מתי הגיע הזמן להפסיק לדחוק בגופך? עוד מכה ועוד ניתור, עוד מיקוד של כל אנרגיית השרירים שלך בתנועה בודדת בפיצוץ אדיר! איך נדע אם זה בסדר לעייף את עצמנו ככה?

ישנם שני סוגי עייפות: כזו במובן הרע, הנגרמת כתוצאה מאובדן אנרגיות שאין לצידו תמורה ערכית עבורנו; וכזו חיובית - שגורמת לנו לחוש מנצחים גם כשאנחנו באפיסת כוחות. המקום בו אנו מצליחים לא לפחד מעייפות, ולא להרתע מעבודה קשה - זהו גן העדן הפרטי שלנו. זהו המקום בו חוקי העייפות פועלים הפוך: ככל שאתה עושה בו יותר - כך אתה מתמלא ברצון להמשיך. 


כעת רק נותר לתהות - היכן הוא עבורך?

עפיפונים מתרוממים נגד הרוח, לא איתה יחד

                                               וינסטון צ'רצ'יל

חלוקת עושר

אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא שאחרי אחת ההופעות בפני קהל שעשינו במועדון - ניגשה אליי גברת מבוגרת, שמכירה אותי מאז ימי החיתולים שלי, ואמרה לי: "ריגשת אותי. זה היה נפלא!". אני זוכר שהוחמאתי, אבל באותו הזמן גם חשבתי: 'מה כבר עשיתי? בסה"כ תרגיל שאני עושה בכל אימון רגיל'. 

אם נוציא מכלל אפשרות שהגברת בסה"כ התרגשה מזה שאני כבר בלי חיתול, היה שם מקרה קלאסי של הענקת ערך. דבר-מה שביכולותינו לגבשו כמעט בין-רגע, ושעבור מישהו הוא יכול להיות משמעותי, לפחות ברגע מסוים. 

רובנו בורכנו במשהו. אבל עם השנים פיתחנו מסוגלות גבוהה מאוד להדחיקו. כי עמוס בעבודה, כי ההתחייבויות האישיות דוחקות, כי-הלימודים-כי-הצבא-כי-הביטוח-הלאומי. לא מספיק מאיתנו יוצא החוצה.

רבים מאיתנו צריכים לצפות בחיוך של ילד במועדון-קהילתי של אוכולסיית קשיי-יום, כדי  להבין באיזו פשטות, בלי לשעבד את חיינו או את ממוננו, העושר שלנו יכול לצאת לאחרים.

לחיות בשאלה

רובנו חווינו רגע של הארה כלשהי. רגע שבו, כמו בסרטים המצוירים, נדלקת נורה מעל ראשנו וצץ לו, כביכול משומקום - פתרון לשאלה שהטרידה את מנוחתנו:

איך לקדם את הפרויקט הענק הזה במשרד?

איך לומר לאדם קרוב משהו שהוא לא בהכרח יאהב לשמוע?

מה עליי לעשות שונה כדי להצליח להרוויח יותר זמן ביום?

או: מה יעזור לנו להביא את הקראטה שלנו לאיכויות גבוהות יותר?

המשותף לכל אלו הוא שהם דורשים השראה. עלינו להבין, שיש לנו את הכוח התת-הכרתי להתמודד עם בעיות מורכבות משאנחנו חושבים. כדי להשתמש בכוח הנסתר הזה, עלינו לחיות בשאלה. משמע - להגדיר היטב את השאלה שבתשובה לה אנו מעוניינים. ואז לנוח.

     -         לנוח??

     -         כן.

הלא מהי השראה אם לא אירוע חיצוני שעורר בי משהו שכבר היה קיים בתוכי?! התשובה הייתה כבר נחלתי הבלתי-מודעת, רק לא ידעתי איך לשלוף אותה.

השאלה, ואז המנוחה, מפעילות בנו את המנגנון שמרוב עשייה יומיומית ומרדף אחרי שלמות - שוכח להתעורר כל יום מחדש.

פיקוד העורף

ילד חדש הגיע להתאמן.

לא נשתמש בתוויות מפאת העקרונות החינוכיים, אבל הוא הופך את חייו של המאמן, כל מאמן שיגיע, לקשים פי שלוש. הוא הפך להיות הילד המורגש ביותר באימון, שלא פעם גם חצה את הגבולות המותרים של התנהגות אלימה. זהו ילד שהביא עמו את הצורך בהגדרה חדשה למושג "סבלנות".

והוא גם מביא עמו את ההזדמנות לבחון את עצמנו:

האם אנחנו "מים", או שמא אנחנו "סלע"?

אנחנו מצוידים בדרך תגובה למצבים אותה טיפחנו במהלך השנים. חלקנו טובים מאוד בלהיות עקשנים, איתנים בדעתנו, קשי-עורף. לעיתים זה מסייע להכתיב דרך ולממש יעדים, ולעיתים זה רק יוצר חיכוכים שאין צורך לפתחם מלכתחילה.

חלקנו מעדיפים את תכונות המים, ויוצרים לעצמם את הדרך בעזרת המכשולים. ממש כמו נהר, אלו סוללים את שבילם בפיתולים לנקודת היעד שלהם, כאילו באומרם "תודה רבה" לכל המכשולים שבדרך, המסייעים להם לבנות נכון את התקדמותם בחיים. הם יסכימו להתגמש ולהתעלם לעיתים מאמירות פוגעניות, תוך מתן פתרון ארוך טווח ועוצמתי יותר לבעיה העכשווית.

הילד הזה, העובד הסורר, הבוס או הקולגה הטורדניים, או השכן המעצבן שיכנסו לחיינו - הם אלו שיביאו איתם את השאלה הזו אלינו, ובתקווה - גם את התשובה.